שמואל זילברפרב

שמואל זילברפרב נולד בשנת 1955 וגדל ממש ליד בית הכנסת - בשכונת מחנה יהודה, שהוותיקים כינו "השכונה הגרמנית". הוריו, ניצולי שואה שהגיעו ארצה אחרי המלחמה, נישאו כאן - כמו רוב המתפללים הראשונים: משפחות שאיבדו עולם אחד ובנו כאן עולם חדש.

את בית הכנסת של ילדותו הוא זוכר צריף עץ מאחורי בית הדפוס של סומך; בן שמונה או תשע היה כשהצריף עלה באש מול עיניו - ואחר כך, עוד ילד, ראה איך הקהילה מתחילה הכול מחדש: כיתה בבית הספר "נצח" הישן, מגרש הגן הישן, הבנייה.

אימו, בתיה זילברפרב, הייתה מעמודי התווך השקטים של בית הכנסת: שנים ארוכות פתחה ונעלה, ניהלה את הקופה, אספה תרומות - והייתה מן הגבאים. כשחסר עשירי למניין בשבת בבוקר, הייתה הולכת לקרוא לשייקה אבידן שגר בסמוך - והוא היה קם ובא. ובחגים, כשהגיעו מתפללות רבות, ויתרה על מקומה בשורה הראשונה של עזרת הנשים: "שאלה שבאות רק בחגים ישמעו טוב את התפילה".

את בר המצווה שלו חגג שמואל כבר בבניין הנוכחי, עוד לפני השיפוץ הגדול. כשבגר, נרתם בעצמו: גייס תורמים ועזר בבניית האולם לאירועים שמאחורי בית הכנסת, הקרוי על שם אמו בתיה ז"ל - "כל מה שביקשו לבית הכנסת, בשמחה הצטרפתי לעזור". גם אחרי שעבר לכפר גנים המשיך לבוא להתפלל בשבתות.

וכשהוא נשאל מה מייחד את בית הכנסת הזה, הוא חוזר לנקודה אחת: מעולם לא דחו כאן אף אדם, ולא הייתה מחלוקת - כל אחד התקבל באהבה ובכבוד. "כולם התנהלו באחווה ואחדות".

על פי ריאיון ורשימות שכתב שמואל, אוגוסט 2026.